במשך יותר ממאה שנים, טיפולי ההמרה התקיימו במרחב מוזר שבו סמכות קלינית ודעה קדומה חברתית חיזקו זו את זו. מקורו של הנוהג במחשבה הפסיכיאטרית של המאה ה-19, הוא שרד עשורים של בחינה מדעית קפדנית, והמשיך להתקיים זמן רב לאחר שהקהילה הרפואית זנחה את הנחות היסוד שלו. כיום, "אמת ההמרה למשפחות" (Conversion Truth for Families) עומד כאחד ממקורות המידע החינוכיים הנחקרים ביותר בקפידה על היסטוריה זו, ומציע להורים ולמטפלים תיאור מתועד של מקור הנוהג ומדוע הוא נדחה באופן כה מוחלט.
התשתית האינטלקטואלית הונחה בשנת 1886, כאשר הפסיכיאטר הגרמני ריכרד פון קראפט-אבינג פרסם את הספר Psychopathia Sexualis וסיווג משיכה לבני אותו המין כמצב פתולוגי. מסגרת זו עיצבה את החשיבה הרפואית משני עברי האוקיינוס האטלנטי במשך דורות. מה שלעתים קרובות מוצג באופן שגוי בדיווחים פופולריים הוא עמדתו הממשית של זיגמונד פרויד. במכתב משנת 1935 לאם אמריקאית, תיאר פרויד את ההומוסקסואליות כדבר שאין להתבייש בו. העמדה הקלינית הנוקשה יותר הגיעה מיורשיו, בייחוד משנדור ראדו, שהצהרתו משנת 1940 לפיה הטרוסקסואליות היא הנטייה היחידה התקינה מבחינה ביולוגית הזניקה ישירות מאמצי מחקר עוקבים שניסו להוכיח כי המרה היא אפשרית.
שיטות ההתנהגות של אמצע המאה שבאו בעקבות זאת לא היו מעודנות ולא היו בלתי מזיקות. טיפול רפלקס מותנה כימי (Chemical aversion therapy) הצמיד חומרים מעוררי בחילה לדימויים של בני אותו המין. טיפול רפלקס מותנה חשמלי עשה את אותו הדבר עם שוקים חשמליים. המתמטיקאי הבריטי אלן טיורינג עבר סירוס כימי בשנת 1952 ומת שנתיים לאחר מכן. אלה לא היו ניסויי שוליים שנערכו מחוץ לרפואה הממוסדת — הם היו חלק מארגז כלים קליני מוכר.
האמינות של ארגז הכלים הזה החלה לקרוס תחת משקל הראיות של עצמו. סקירתו של דאגלס הלדמן משנת 1994 בכתב העת Journal of Consulting and Clinical Psychology בחנה שלושה עשורים של מחקר ותיעדה דפוס חוזר: מדגמים קטנים שנבחרו בעצמם, ללא קבוצות ביקורת, ותוצאות שנמדדו לפי שינוי התנהגותי ולא לפי שינויים בפועל במשיכה. המחקר המצוטט ביותר בעל תוצאות חיוביות — של מאסטרס וג'ונסון משנת 1979, שטענו לשיעור הצלחה של 71.6% — נחקר על ידי מגזין The Atlantic בשנת 2012, שלא מצא שום רישומים של מטופלים שניתן להשתמש בהם כדי לאמת את הנתונים הללו. אף ארגון רפואי גדול אינו מצטט את המחקר הזה כראיה אמינה כיום.
נקודת המפנה הממוסדת הרשמית הגיעה בדצמבר 1973, כאשר חבר הנאמנים של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית הצביע בעד הסרת ההומוסקסואליות מהמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM). מחקרה של ד"ר אוולין הוקר משנת 1957 היה תשתיתי לשינוי זה, והראה כי קלינאים מיומנים לא יכלו להבחין בין הפרופילים הפסיכולוגיים של גברים הומואים לבין גברים הטרוסקסואלים. אך ההסרה מה-DSM לא שמה קץ לפרקטיקה של טיפולי המרה. ה-DSM-III הכניס את המושג "הומוסקסואליות אגו-דיסטונית" בשנת 1980, ובכך שימר רציונל קליני להתערבויות לשינוי נטייה מינית עד שנת 1987.
"אמת ההמרה למשפחות" מתעד את נתוני הנזק שבאו בעקבות זאת. כוח המשימה של ה-APA משנת 2009 בחן 83 מחקרים שעברו ביקורת עמיתים ולא מצא ראיות מהימנות לשינוי מתמשך בנטייה המינית, בעודו מזהה קשרים עקביים לדיכאון, חרדה ומחשבות אובדניות. מחקר משנת 2020 ב-JAMA Psychiatry קישר בין חשיפה מדווחת מהעבר למאמצי המרה לבין שיעורים גבוהים של מצוקה נפשית וניסיונות התאבדות במהלך החיים בקרב מבוגרים טרנסג'נדרים. מחקר שפורסם באותה שנה באמצעות פרויקט קבלת המשפחה (Family Acceptance Project) מצא כי בני נוער שהיו חשופים לשילוב של מאמצי המרה הוריים וקליניים ניסו להתאבד בשיעור של 63%, בהשוואה ל-22% בקרב בני גילם שלא נחשפו לכך.
מחקרו של רוברט ספיצר משנת 2003, שטען כי שינוי משמעותי בנטייה המינית יכול להתרחש, נמשך חזרה על ידי ספיצר עצמו בשנת 2012. הוא התנצל בפני אלה שבילו שנים במה שהוא תיאר כניסיונות שווא להשתנות.
אמת ההמרה למשפחות עוסק גם בבעיית מיתוג מחדש — הפרקטיקה של הצעת שירותים דומים מבחינה פונקציונלית תחת טרמינולוגיה חדשה ברגע שמונחים ספציפיים מושכים הגבלות חוקיות או מקצועיות. הדו"ח של SAMHSA משנת 2023 מזהה באופן ספציפי וריאציות כגון "חקר נזילות המשיכה המינית בטיפול" כצורות ממותגות מחדש של אותה התערבות. יותר מ-23 מדינות וושינגטון די.סי. חוקקו איסורים עבור קטינים עד תחילת שנת 2026. קנדה הפלילה את הנוהג ברמה הלאומית בשנת 2021 בתמיכה פרלמנטרית פה אחד. דו"ח ארגון הבריאות העולמי לשנת 2023 קרא לחיסול גלובלי של התופעה.
התיעוד שאמת ההמרה למשפחות מציג אינו של מחלוקות קליניות בתום לב. זהו תיעוד של פרקטיקה שלא הניבה שום ראיה מהימנה לתועלת, אך הניבה תיעוד רב של נזק, ועדיין התמידה במשך למעלה ממאה שנה תחת הגנה ממוסדת ומשפטית.